על שיעמום, שגרה והמבול ששטף הכל.

פעם כשהייתי חיילת בטירונות, טרום עידן הרשתות החברתיות והטלפון החכם. כל פעם אחרי שהיינו יוצאים לסופ"ש בבית, הרגשתי שאני חייבת להספיק כמה שיותר דברים, לצבור כמה שיותר חוויות בשישי שבת הקצרים האלה, כדי שיהיה לי מה לספר ביום ראשון. כל אחת שחזרה תמיד סיפרה בהתרגשות לאן היא יצאה, עם מי בילתה, מה אכלה וממה נהנתה עד עמקי נשמתה. לי לא היה סופ"ש גדוש במסעדות ובילויים ומתנות ופינוקים (חומריים), מקסימום יציאה לכיכר בקרית ים ד' עם כל החבר'ה, יושבים וצוחקים. ועוד ארוחת שבת של פירה עם מלא חמאה של אמא וזהו. לעיתים קרובות הרגשתי קנאה. היום אנחנו וילדינו חשופים לכל זה ברמה יומיומית 24/7. ואז הגיע לחיי הרגע הזה של הצלצול המעורר, סטירה קטנה בדמות סרטן השד שעושה ריסטרט על הגוף ובעיקר על הנשמה. ווואו כמה שלמדתי לאהוב את המעט שהיה לי שהוא בעצם כל כך הרבה. מה לא הייתי נותנת עכשיו בשביל שבת עם הפירה של אמא, לא שום מסעדת מישלן, רק אותה בבית הקטנטן בשכונה הישנה בקרית ים בבית ישן שמעולם לא שופץ. ולמדתי להעריך אבל יותר חשוב להינות מהשגרה ומ-לא לעשות שום דבר מיוחד, כי המיוחד טמון אך ורק בתוך הראש והלב שלנו. אין לי שום בעיה להתעורר בשבת בבוקר ולהישאר בפיגי'מה כל עוד כולם רגועים ואין מלחמת עולם בין הילדים. ולא יקרה כלום אם זאת תהיה כל השבת, של לא לעשות כלום ואין מה לספר או לתעד. אם רק נדע להוקיר ולזכור מה המשמעות העמוקה של הכלום הזה שהוא הכל. השבוע בדרך לפגישה בתל אביב, עצרתי לקנות משהו קטן בארומה, הסתכלתי על הויטרינה ונזכרתי איך לפני כל טיפול כימוטרפי לפני 10 שנים הייתי נכנסת בבי"ח רמב"ם בחיפה לארומה וקונה קפה הפוך ועוגיית תמרים. מאז, הפסקתי לקנות עוגיית תמרים אבל אני אומרת תודה בלב בכל פעם שאני נכנסת לארומה, מזמינה משהו אחר ואני בדרכי ליעד כשלהו שמשדר חיים ובריאות.

כשאני מספרת בהרצאה לאנשים כמה חשובה ומבורכת השגרה וכמה חשוב לעצור באמצע השבוע , לא בחג ולא בשבת , לקחת פסק זמן ולנסוע לאנשהו עם המשפחה, סתם ככה לחגוג את הביחד ואת זה שכולם בריאים, לאנשים שלא חוו חוויה מטלטלת זה מרגיש לפעמים מוזר. כי יש עבודה, ויש מחויבויות, ומיילים, ופגישות, ווטסאפים, וקניות וניקיונות ובישולים ולעזור בשיעורים ועוד פעם לעבוד ועוד פעם המינוס בבנק ועצבים וכעס ושוכחים את המהות המזוקקת של השפע הזה שקיים לנו כל יום מתחת לאף כשאנחנו פשוט פוקחים עיניים בכל בוקר. והשבוע הגיע מבול שניפץ לנו את השיגרה והוכיח לכולנו שבתכלס אין לנו שליטה על כלום. עשרות אנשים הבינו את הערך המטורף של המילה בית. וזה לא משנה אם זאת וילה 3 קומות או בית ישן שם בשכונה בקרית ד'. מי שהבית שלו הוצף או ניזוק הבין באמת את המשמעות של המילה ב-י-ת. והגעגוע לעוד יום של שגרה ושעמום בבית ישן קטן ולא משופץ של 3 חדרים.

מאחלת שיהיה לנו שבוע שקט בכל גזרה אפשרית אבל בעיקר שלווה בנפש. המהות האמיתית נמצאת שם על הספה האולי ישנה מידי, בתוך בית אולי מבולגן מידי עם כיור מפוצץ כלים אולי, עם סל כביסה שאולי שכח איך זה מרגיש להיות ריק אך לימינינו ולשמאלנו ממש עכשיו יושבת משפחה יקרה. המשפחה בסלון הכי משעמם, הכי שגרתי אבל הכי חשוב בעולם.

"חיי היום-יום שולטים בנפשנו ורוב הדברים החשובים נעלמים אל מחוץ לתודעתנו, כמו כוכבים עתיקים שכבר התקררו." - הרוקי מורקמי #כלהקלישאותנכונות